מובחנת
הגרון יבש
התמונה עמדה לנגד עיניי כה בהירה, כה מובחנת, כאילו ראיתי אותה במו עיניי. דמיינתי אותה גונחת, גופה מתעקל מתחת לגבר אחר. והיד שלי שוב, עצמה, הושיטה יד למטה. הפעם אפילו לא ניסיתי לעצור את עצמי.
אלינה צפתה בזה. היא התבוננה בזרועי מתחבאת מתחת לשמיכה כשהתחילה תנועה מוכרת. היא ראתה את הפנים שלי מתוחות.
ואז היא עשתה את זה.
היא לא ניקתה. לא הסתובב. לאט לאט, מבלי להסיר את מבטה ממני, העבירה את ידה על בטנה, החליקה את אצבעותיה מתחת לגומייה של תחתוניה. עיניה פוזלו, שפתיה נפתחו מעט.
גם היא נגעה בעצמה. מסתכל איך אני מאונן על הבגידה שלה.
זה היה המראה הכי מגעיל והכי מרגש בחיי. ישבנו אחד מול השני, במיטה שחלקנו במשך שבע שנים, ואוננו, מביטים זה בזה, על תיאור של גבר אחר שמזיין אותה.
גנחתי. חירש, כמו חיה. התנועות שלי נעשו חדות יותר, נואשות יותר. כבר לא ראיתי את החדר ולא את החדר במלואו. רק עיניה, כהות ומלאות חטא, ודימוי של גבר אחר שכעת, מאות קילומטרים משם, בוודאי מאונן גם עליה.
בהצטיינות רציתי על הפנים שלה. ברגע זה ממש. כדי לגרום לזרע, הזרע שלי, לזרום על לחיה בזמן שהיא מסמסת אליו. לתייג אותה. להחזיר את עצמך. בצורה הכי מלוכלכת, הכי חיה.
קרעתי את השמיכה על עצמי.
“פתח דירות דיסקרטיות,” נשפתי, וזה נשמע כמו פקודה, כמו תחינה, כמו קללה.
היא לא פתחה. היא קפאה, משותקת, מביטה בי באותה אימה שהייתה בהתחלה. אבל עכשיו היה משהו אחר במראה שלה-סקרנות חדה וקוצנית. ואולי הצצה לעצם ההתרגשות שגרמה לה להתכתב עם אחר.
לא חיכיתי. לא יכולתי לחכות. ההתכווצויות כבר התגלגלו לבטן התחתונה, חמות ובלתי סלחניות. קרעתי את הגומייה של המתאגרפים על עצמי, ושחררתי את עצמי לגמרי. וגמרתי.
זו לא הייתה אורגזמה שקטה, מוסתרת מתחת לשמיכה כמו בפעם הראשונה. זו הייתה התפרצות. חיה רועשת, רטובה. הסילון הראשון התיז על צווארה, חם ועבה. השני – על הסנטר ועל הלחי. השלישי הוא על הבד הדק של כתונת הלילה שלה, ומשאיר כתמים כהים ומתפשטים במהירות.
גנחתי, עמוק וצרוד, עם כל גופי קדימה. העולם הצטמצם לנקודה-לפניה, שטופות בזרע שלי, לעיניה הרחבות והמזועזעות.
היא התנשמה. קצר, שקט. גופה התעוות, אך היא לא נרתעה. לא ניגבתי. היא ישבה, קפואה, נושמת את פיה, וטיפות לבנות ומעוננות זרמו אט אט על עורה.
שקט. שוב שתיקה. כבד, עבה, מלא ריח של סקס והלם.
ואז ידה התרוממה לאט. לא למחוק את זה מעצמך. לא. היא נגעה באצבעותיה בלחי, אספה טיפה, הביטה בנוזל הדביק על עורה ואז החזיקה את אצבעה לפיה. ולאט לאט, מבלי להסיר את מבטי, ליקקה אותו.
זה כבר היה מעבר לקצה. המוח שלי שהתחמם יתר על המידה נסגר. רק צפיתי באשתי, שזה עתה הודתה בבגידה, טועמת את הזרע שלי, שזה עתה גמרתי עליה בהתקף של קנאה, השפלה וההתרגשות השחורה ביותר.
הדירות הדיסקרטיות שלה, מוכתמות, נפתחו מעט.
“לעזאזל, אנדרו…” ולא היה שום גועל או כעס בקולה. היה … תענוג? תדהמה? לא הצלחתי להבין.
היא הושיטה יד לטלפון שנפל על הסדין. המסך עדיין היה מואר. סרגיי כתב משהו. שוב.
היא לקחה את זה, אצבעותיה השאירו טביעות בוציות על הזכוכית. היא לא ענתה לו. היא פשוט הרימה את הטלפון ו … צילמה סלפי. עצמי. עם הזרע שלי על הפנים, על הצוואר, העיניים המטורפות והשפתיים הפתוחות והרטובות.
לא נשמתי. לא יכולתי לזוז.
היא הביטה בתמונה, ואז בי. ובפעם הראשונה בערב הסיוט האינסופי הזה, היא חייכה. חיוך חלש, רועד, מטורף.
“אתה חושב שהוא יאהב את זה?”- הלחישה שלה הייתה כמו שריקת נחש.
והיא שלחה דירות דיסקרטיות
הדממה לאחר קליק התריס הזה הייתה מחרישת אוזניים. זמזום באוזניים, לחץ על הרקות. בהיתי בה, בפס הלבן והדביק הזה על לחיה, בחיוכה-עקום, כמעט היסטרי-ולא יכולתי להוציא מילה. המוח סירב לעבד את המתרחש. היא פשוט שלחה למאהבה תמונה של עצמה בזרע שלי. יושב לידי.
הטלפון שבידה התפוצץ ברטט. רציף, זועם כמו אזעקה. סרגיי. הוא בטח השתגע.
אלינה לא הביטה במסך. היא הביטה בי. עיניה נצצו בחושך למחצה, איזו תערובת פרועה ומסוכנת-ניצחון, בושה, כוח וטירוף — התיזה לתוכם.
“הוא כותב,” לחשה, וקולה נקרע לצפצופים. – הוא … הוא בהלם.»
היא סובבה לאט את המסך לעברי.
ההודעות עפו אחת אחרי השנייה, חופפות, לא נותנות קריאה עד הסוף.
סרגיי: מה לעזאזל???
סרגיי: מה זה אתה לובש?
סרגיי: זה הוא?
סרגיי: אתה איתו עכשיו?
סרגיי: אלינה, תענה, לעזאזל!
סרגיי: זה דפוק כמו…
ההודעה האחרונה גרמה למשהו להיכנס לבטן שלי. הממזר הזה … זה הדליק אותו. זה גרם לו לגמור על אשתי. ההשפלה שלה הובילה אותו. ההשפלה שלנו.
הרגשתי צמרמורת עוברת עלי. ושוב-אותה דחיפה בוגדנית ומבישה במפשעה. גופי, הרוס לחלוטין לפני שנייה, הגיב שוב. זה לא היה נורמלי. סוטה.
אלינה ראתה דירות דיסקרטיות. מבטה החליק כלפי מטה וחיוכה נעשה רחב יותר, בטוח יותר. היא ראתה אותי מתחיל להתעורר שוב. ראיתי שהפעולה שלה, המעשה שלה מעבר לקו, עבדה. על שנינו.
היא לא ענתה לו. היא השתיקה את הטלפון שלה וזרק אותו לרגלי המיטה. הוא המשיך לרטוט בפראות, האיר את הסדין בהתפרצויות עוויתות.
ואז היא התקדמה לעברי. לא מהר. לאט לאט, כמו טורף שזוחל לטרף. היא טיפסה מעלי, רכבה על ירכיי, והתכרבלה על בשרי הקשה כבר. כתונת הלילה שלה הייתה דביקה בזרע שלי. יכולתי להריח את הלחות הזו, את הריח הזה דרך הבד.
“הוא אמר שזה חם,” קולה היה נמוך, סמיך, ממש ליד האוזן שלי. נשימתה שרפה את עורה. מה אתה חושב? האם זה היה חם?»
ידיה נחו על החזה שלי. היא הייתה חזקה. שכבתי מתחתיה, משותק, ממוסמר למיטה עם הטוויסט הפתאומי הזה.
“אני-אני לא יודע,” סחטתי.»
“לא נורמלי,” היא חזרה, כאילו טעמה את המילה. – כן. אבל אהבתי את זה.”היא הרימה את ירכיה, הסירה את חולצתה המוכתמת והשליכה אותה על הרצפה. שדיה, מוצקים וחיוורים בחשכה למחצה, היו ממש מול פני. “ואהבת את זה. ראיתי.»
היא צדקה. שנאתי את עצמי בגלל זה, אבל היא צדקה. שום דבר בחיי לא ריגש אותי כמו הריקוד המרושע והמשפיל הזה.
“הוא רוצה אותך,” לחשתי בצרידות והסתכלתי בעיניה. – עכשיו. הוא שם, בצד השני, מאונן עליך. עלינו. הוא חושב שהוא איזה אישה מגניבה ששיגעה את אשתו של מישהו אחר.”תפסתי את ירכיה, לחצתי את אצבעותיי לתוך בשרה הקפיצי. “והיא כאן. יושב על הזין שלי. מכוסה בהצטיינות שלי.»
היא גנחה, נמוכה, עמוקה, והעבירה את ידיה על גופה, מריחה פסים לבנים מתייבשים על עורה.
“תגמור עלי שוב,” היא הורתה, ולא הייתה שום בקשה בקולה. זו הייתה פקודה. – אני רוצה להיות דביקה ממך. למחר, כשאדבר איתו בחדר הכושר… אני אזכור את זה. והוא יריח אותי ולא יבין כלום.
דבריה היו מכות שוט. משפיל. לעורר עד אובדן דופק.
הפכתי אותה על גבה, בגסות, בלי הרוך שהיא התלוננה עליו. היא צעקה בהפתעה, אבל רגליה עטופות בעצמן סביב ירכיי. נכנסתי אליה בדחיפה חדה ועצבנית אחת. היא הייתה רטובה. רטוב מאוד. מכל זה. מהתכתבות, מהצילום, מההשפלה שלי ומהכוח שלי.
זה לא היה סקס. זו הייתה חיה, נקמה, תביעת בעלות, פעולה מרושעת על שלושה, שם השלישי היה רוח רפאים אי שם באוויר. זיינתי דירות דיסקרטיות, בוהה בפניה, שהזרע שלי כבר התייבש, ודמיינתי אותו משתגע מקנאה והתרגשות שם, אצלו.
אלינה צעקה. לא להעמיד פנים כמו שהיא כתבה. באמת. בקול רם. היא גירדה לי את הגב, נשכה את שפתי ועיניה נשאבו כך שרק הלבנים נראו.
כשגמרתי שוב, הפעם עמוק בתוכה, היא סחטה אותי כל כך חזק שהעיניים שלי חשוכות. שכבנו, מתנשפים, בשתיקה מוחלטת, מלבד נשימתנו הצרודה והזמזום השקט של הטלפון שעדיין לא השתתק ברגלי המיטה.
היא הייתה הראשונה ששברה את השקט.
“מחר,” היא נשפה והביטה בתקרה, ” אני אספר לו הכל בפירוט.»
